תוקפנות טריטוריאלית

אבי אבות הכלבים הביתיים היו חייבים להיות טריטוריאליים.

הכלבים חיים באזור מסוים והם היו חייבים להגן על אותו אזור מפני פולשים. במידה ומשהו היה פולש לתוך הטריטוריה של הכלב הוא היה חייב לתקוף אותו בכדי להבריח אותו מהטריטוריה. 

ישנם כלבים שמראים את אותה התנהגות בבית: הם ינסו להבריח או לתקוף כל פולש שהוא אינו בין המשפחה. הכלבים יכולים להראות התנהגות של נביחה על הפולשים או במידת הצורך נשיכה של ממש. 

תוקפנות טריטוריאלית לרוב מופיעה בגיל ההתבגרות או הבגרות של הכלב (גיל חצי שנה עד שנה, ובכלבים מגזעים גדולים עד גיל 3 שנים). 

בתוקפנות טריטוריאלית ישנו חיזוק פנימי של הרחקת הפולש מהטריטוריה על ידי נביחות או שפת גוף מאיימת, ובמידה וסימני אזהרה לא עזרו – נשיכה של ממש. 

כאשר ניגשים לטפל בתוקפנות טריטוריאלית חשוב לנו להתייחס למספר גורמים:

• גזע הכלב:

ישנם גזעים ספציפיים שבמשך דורות פותחו ושובחו למטרה ספציפית זו בלבד. אלו גזעי כלבים שבמשך דורות חיזקנו לו את התכונות הטריטוריאלית בכדי שישמור באופן חזק ואגרסיבי על הטריטוריה.

•  ניסיון העבר של הכלב

לניסיון העבר של הכלב יש השפעה מכרעת על התנהגותו ועל עוצמת ההתנהגות שהכלב יציג כשמישהו נכנס לטריטוריה. כאשר הכלב שלכם נובח על כל אורח או על כל בן אדם שעובר ליד הבית או החצר ואותו אדם מתרחק כתוצאה מעצם הנביחה – מתקיים אצל כלב חיזוק פנימי שיעודד אותו לחזור על אותה התנהגות, שכן הכלב מבין שעצם הנביחה שלו היא שהרחיקה את הפולש. 

הכלב יכול להראות תוקפנות יותר חזקה במידה ונביחות ושפה מאיימת לא משיגות את התוצאה (כלומר, לא מרחיקות את הפולש) ולעבור לתקיפה של ממש עד כדי נשיכה וגרימת נזק לפולש.

•  חיזוק הבעלים לתוקפנות

לבעלים יש השפעה מאוד גדולה להתנהגות התוקפנית של הכלב. כאשר הבעלים מנסים באופן שגוי להרגיע את הכלב, על ידי ליטוף או חיבוק למשל, התוצאה היא חיזוק ההתנהגות התוקפנית, שאותה אנו לא רוצים. 

בכדי לטפל בתוקפנות טריטוריאלית  עלינו קודם כל לבצע אבחון מדויק למקור הבעיה. טיפול בתוקפנות שיבוצע רק כלפי הסימפטומים, מבלי שבוצע אבחון בו איתרנו את מקור התוקפנות, עשוי להיות בלתי יעיל.